החלטה בתיק עע"ם 7141/12

1.        בפני בקשה למתן סעד זמני בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים (עת"מ 30755-08-12 - כבוד השופט ר' שפירא) מיום 20.9.2012.

העובדות

2.        עניינה של הבקשה הוא בסכסוך שבין אבני הרצוג שועלי אלגז את גורוביץ ושות' - שותפות עורכי דין (להלן: המבקשת) לבין יפה נוף תחבורה, תשתיות ובניה בע"מ (להלן: המשיבה), תאגיד בשליטתה של עיריית חיפה. מר ג'אקי ואקים (להלן: המשיב) משמש כיו"ר הדירקטוריון של המשיבה וכגזבר העיר חיפה.

3.        המבקשת סיפקה למשיבה שירותים משפטיים במשך תקופה של למעלה מעשר שנים. הסכם ההתקשרות ביניהן הוארך עד ליום 31.12.2013, בכפוף לכך שהמשיבה תהיה רשאית להפסיק את ההתקשרות בכל עת על ידי מתן הודעה של שלושה חודשים מראש. ביום 15.8.2012 התקבלה החלטת דירקטוריון המשיבה, שלפיה המשיבה תפעל למנות יועץ משפטי פנימי (להלן: החלטת הדירקטוריון).

ההליך בבית המשפט קמא

3.        המבקשת הגישה עתירה לבית המשפט קמא כנגד החלטת הדירקטוריון. לשיטת המבקשת ההחלטה התקבלה משיקולים זרים ולא כשרים, בשל רצונו של המשיב ל"העניש" אותה. לטענתה, בתוקף תפקידה כיועצת המשפטית של המשיבה היא חשפה התנהלות מושחתת של המשיב במסגרת ניהול מכרז להקמת סככות לאוטובוסים, שלטי פרסום וריהוט רחוב בחיפה (להלן: מכרז הסככות). על רקע זה, לכאורה, ובשל חשיפת השחיתות החליט המשיב להדיח את המבקשת מתפקידה כיועצת משפטית, ולמנות יועץ משפטי פנימי תחתיה.

4.        מנגד טענה המשיבה כי ההחלטה למנות יועץ משפטי פנימי היא חלק ממהלך המתבצע בכלל התאגידים העירוניים שבעיריית חיפה, בהתאם להוראות של משרד הפנים, ואין לה כל קשר למכרז הסככות. מהלך זה החל עוד בנובמבר 2011, טרם החלו האירועים הקשורים למכרז הסככות, בהתאם לחוזר מנכ"ל משרד הפנים מס' 5/2009 מיום 29.3.2009, אשר נכנס שוב לתוקף (לאחר שהיה מוקפא) ביום 15.11.2011 (להלן: חוזר מנכ"ל משרד הפנים). כמו כן, בדצמבר 2011 מינתה המשיבה יועץ ארגוני לבחינת המבנה הארגוני שלה בכללותו. בדו"ח היועץ הארגוני שניתן במרץ 2012 הוצע להוסיף למשיבה תפקיד של יועץ משפטי פנימי אשר יהיה כפוף למנכ"ל. לטענת המשיבה, הטענות המופרכות (לשיטת המשיבה) שהעלתה המבקשת כנגד התנהלותו של המשיב במכרז הסככות כוונו לסיכול המינוי של יועץ משפטי פנימי למשיבה, וזאת ממניע ברור - סכומי העתק המשולמים למבקשת על ידי המשיבה מדי שנה. הא ראיה, כך נטען, המעשים שאותם מייחסת המבקשת למשיב החלו, אף לשיטת המבקשת, כבר בעת ניסוח המכרז בנובמבר 2011 והמשיכו במהלך שנת 2012 בעת הדיון בהצעות (ינואר 2012) ובהחלטה על הליך התמחרות נוסף. למרות זאת, המבקשת בחרה להעלות את טענותיה בפני דירקטוריון החברה רק ביום 15.8.2012 - זמן רב לאחר התרחשות האירועים הקשורים למכרז הסככות. העלאת הטענות בשלב מאוחר כל כך, למרות שהמבקשת היא זו ששימשה כיועצת המשפטית של המכרז, מעידה כי הן הועלו ממניעים לא כשרים, כדי לסכל את הליך המינוי של יועץ משפטי לחברה. לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי הטענות כנגד התנהלותו של המשיב נבדקו בקפידה על ידי מבקר הפנים של החברה, אשר לא מצא בהן כל רבב, וכי מסקנותיו של מבקר הפנים אומצו על ידי ועדת הביקורת ועל ידי דירקטוריון החברה.

5.        בד בבד עם הגשת העתירה הוגשה בקשה למתן צו ביניים וצו ארעי למניעת המשך ההליך של בחירת יועץ משפטי פנימי למשיבה. בית המשפט קמא נתן צו ארעי לפיו הליך קבלת ההצעות יימשך כסדרו, ואולם מעטפות ההצעה שיוגשו על ידי המועמדים לא ייפתחו עד לדיון בבקשה למתן סעד זמני.

6.        לאחר הדיון בבקשה למתן סעד זמני, דחה בית המשפט קמא את העתירה על הסף מכוח סעיף 7(2) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000, משני נימוקים עיקריים. ראשית, קבע בית המשפט קמא, כי בית המשפט לעניינים מנהליים אינו מוסמך לדון בעתירה. הוא הסביר כי למעשה הסעד המבוקש בעתירה הוא אכיפת ההסכם שנחתם בין המבקשת למשיבה למתן שירותים משפטיים. המדובר בסעד אזרחי מובהק, ועל כן הסמכות העניינית לדון בו נתונה לבית משפט אזרחי ולא לבית המשפט לעניינים מנהליים. שנית, קבע בית המשפט קמא, כי יש לדחות את העתירה בשל הימנעות העותרים מגילויין של עובדות רלוונטיות לדיון בה. בית המשפט קבע כי העותרת - היא המבקשת בהליך שבפני - לא חשפה בעתירה כי הפעולות שנעשו למינוי יועץ משפטי למשיבה הן חלק ממהלך כללי יותר למינוי יועצים משפטיים ברשויות מקומיות, שהחל שנים לפני מכרז הסככות. היא אף לא צירפה לעתירתה את חוזר מנכ"ל משרד הפנים משנת 2009 בנושא, וכן לא חשפה מכתבים מטעם עיריית חיפה מיום 23.9.2009 ומיום 15.8.2011, שבהם הנחתה העירייה את המשיבה לפעול למינוי יועץ משפטי פנימי, בהתאם לחוזר הנ"ל. פרטים אלו לא נזכרו כלל בעתירה, למרות שבהכרח היו ידועים למבקשת ששימשה כיועצת המשפטית של המשיבה. בנוסף, המבקשת לא ציינה בעתירה כי בעת הארכת ההסכם עמה לשנתיים נוספות הוסכם כי המשיבה תפעל לאיתור יועץ משפטי פנימי חלף שירותי המבקשת, וכי המשיבה תהיה רשאית לסיים את ההתקשרות עם המבקשת בהתראה של שלושה חודשים מראש. בית המשפט קמא קבע כי עובדות אלו שופכות אור אחר על הדברים, וכי בהסתרתן פעלה המבקשת בחוסר ניקיון כפיים המצדיק, גם הוא, את דחיית העתירה על הסף.

7.        בית המשפט קמא הורה שצו הביניים שניתן, ואשר לפיו לא ייפתחו מעטפות ההצעות למשרת היועץ המשפטי הפנימי של החברה, ייוותר על כנו עד ליום 15.10.2012 בשעה 19:00, על מנת לאפשר לצדדים למצות את זכויותיהם.

טענות הצדדים

5.        עמדת המבקשת היא שסיכויי הערעור שהגישה על פסק דינו של בית המשפט קמא הם טובים. לטענתה הסעד שהתבקש בעתירה הוא ביטולה של החלטה מנהלית שהתקבלה ממניעים זרים - לאתר יועץ משפטי למשיבה. לטענתה, היא לא ביקשה לאכוף את הסכם ההתקשרות בינה לבין המשיבה, מה גם שהסכם זה כלל לא בוטל על ידי מי מהצדדים. לפיכך, הסמכות לדון בעתירה נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים ולא לבית המשפט האזרחי. בעניין זה, המבקשת הוסיפה וטענה כי בית המשפט קמא הכריע במחלוקות העובדתיות בין הצדדים, למרות שמחלוקות אלו לא לובנו בפניו, שכן לא נערך דיון בעתירה גופא. לשיטתה, לו היה שומע את עדויות הצדדים, בית המשפט היה מגיע לכלל מסקנה כי החלטת המשיבה התקבלה ממניעים זרים ולא כשרים, ולפיכך היה מוצא מקום להתערב בה. בנוסף, טענה המבקשת כי היא צירפה את כל המסמכים הרלוונטיים לעתירה, וכי חוזר מנכ"ל משרד הפנים לא צורף לעתירה מכיוון שעודנו מוקפא.

6.        בנוגע למאזן הנוחות טענה המבקשת כי אם לא יינתן הסעד המבוקש תתקשר המשיבה עם יועץ משפטי פנימי, וכך היא תעמוד בפני מעשה עשוי. מנגד, אם יימשך המצב הקיים, למשיבה לא ייגרם נזק, שכן המבקשת תמשיך לתת לה שירותים משפטיים, כפי שעשתה בעשור האחרון.

7.        המשיבה מצידה הסתמכה על פסק דינו של בית המשפט קמא, והוסיפה כי לבית משפט לעניינים מנהליים אין כלל סמכות לדון בעתירה כנגד תאגיד מקומי שכן חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 14), התשס"ג-2002 (להלן: חוק חובת מכרזים), המחיל את חובת המכרזים על תאגיד מקומי, טרם נכנס לתוקפו.

8.        בנוגע למאזן הנוחות טענה המשיבה כי אם יינתן הסעד הזמני ייגרם לה נזק כבד, שכן פעילותה השוטפת מצריכה יעוץ משפטי צמוד וכמעט יומיומי, ולנוכח משבר האמון החריף בינה לבין המבקשת זה אינו יכול להינתן לאורך זמן על ידי המבקשת. מנגד, כך נטען, למבקשת לא ייגרם כל נזק שכן ממילא אין לה זכות קנויה להמשך העסקתה אצל המשיבה, בהתחשב בכך שההסכם בין הצדדים מאפשר למשיבה לסיים את ההתקשרות ביניהן בכל עת על ידי מתן הודעה של שלושה חודשים מראש. באשר לחשש ממעשה עשוי, טענה המשיבה כי אף התקשרות עם יועץ משפטי ניתן לסיים.

דיון והכרעה

9.        כידוע, וכפי שעולה גם מטענות הצדדים, בבואו לדון בבקשה למתן סעד זמני בערעור על בית המשפט לשקול שני שיקולים: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות (ראו למשל: עע"מ 8810/10 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' מועצה האזורית תמר (לא פורסם, 17.3.2011)).

10.      בענייננו, סיכויי הערעור לכאורה אינם גבוהים, קודם כול, בהתחשב בקושי שעליו חזרה והצביעה פסיקתו של בית משפט זה בכל הנוגע לסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בענייני מכרזים של תאגיד מקומי. סעיף 5 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מנהלים, תש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לעניינים מנהליים) קובע כי בית המשפט לעניינים מנהליים ידון בעניינים הבאים:

"עניני מכרזים של גוף או רשות המנויים בסעיף 2 לחוק חובת המכרזים, התשנ"ב-1992, ועניני מכרזים של רשות מקומית, שענינם התקשרות בחוזה לביצוע עסקה בטובין או במקרקעין, לביצוע עבודה או לרכישת שירותים, וכן מכרזים שענינם מתן רישיון או זיכיון לפי דין".